3/03/2009

קלוד פארן: שני הזמנים של הארכיטקטורה (1966)


אפשר לפגוש בארכיטקטורה בשני זמנים. זמן הרגע: אתר הבנייה. זמן הַמֶשֶך: השימוש. אתר הבנייה הוא הסכימה במצבה הברוטלי ביותר והתוקפני ביותר. הוא בעל משמעות עצומה ביחס לעתיד הארכיטקטוני של היצירה. הוא נתון לקריאה בלב פתוח, עדיין לא עמוס בכל התוספות של השימוש היומיומי של בני האדם.
אם יש ארכיטקטורה, היא מתנסחת במצבה הגולמי[1], המובלע. המוגמר והנוח עדיין לא נאחזו בה כדי לטשטש אותה, לרכך אותה, לבלבל אותה. אנו נמצאים בעת ובעונה אחת בניסוח המדויק ביותר ובחלום החלל הבלתי משומש. הכל כבר נאמר. הדרך חזרה אינה אפשרית עוד. אבל עדיין היוצר הוא היחיד לדעת.
רגע התפנית הוא התחלת השימוש. זהו הסף ההפוך של ההכנסה-בסוד. זוהי הדחייה של האב כדי להתעמת עם העולם. זהו רגע האי-הבנה, ההתנגשות, בין עולם שהוא מכוון מדי להווה ובין ארכיטקטורה שנפתחת אל עבר העתיד, שנהגתה למען הַמֶשֶך, עוינת להווה, מנוסחת לדורות של המחר, ויחד עם זאת, אנשי היום הם אלה שעליהם להתמודד עם השימוש.
ואז מגיע זמן הַמֶשֶך. האנשים והדברים חוקקים בארכיטקטורה את סימניהם השונים; הזדקנות, פציעות; זהו רגע ההטמעה: מעבר ושימוש. בזמן זה, הארכיטקטורה מחנכת להשתתפות.
מאוחר הרבה יותר היא נשארת כעדות.


[1] - brute



מתוך כתב העת Architecture Principe, גליון מס' 3 ( 1966)
(מצרפתית: שרון רוטברד)


בתמונה: כנסיית סנט ברנדט, נבר / Architecture Principe (קלוד פארן ופול ויריליו)

No comments:

Post a Comment

Note: Only a member of this blog may post a comment.